החלטה בתיק בש"פ 6426/09

1.         מונח בפניי ערר המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ר' יעקובי) לפיה נדחתה בקשת העוררת לשנות את תנאי השחרור שנקבעו למשיבה ולהורות על עריכת תסקיר מעצר בעניינה במסגרת החלטת ביניים. לשיטת העוררת נדרש תסקיר המעצר כדי לקדם את הדיון העיקרי בשאלת תנאי שחרורה של המשיבה בערובה נוכח מסוכנותה לילדיה.

2.         נגד המשיבה, אם לחמישה, הוגש כתב אישום המייחס לה התעללות קשה בבנה ח', יליד 01/06, משך תקופה ארוכה של כשנה וחצי, עבירה לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. בקיצור נמרץ אציין כי עוד טרם הגשת כתב האישום שוחררה המשיבה בתנאים שנקבעו בהחלטת בית משפט השלום בירושלים. בהליכים שקדמו להגשת כתב האישום טענה העוררת כי ישנה אינדיקציה לפגיעה של המשיבה גם בילדיה האחרים, עניין המצריך את המשך החקירה. בהמשך הדיון בתנאי מעצרה של המשיבה טענה העוררת כי המשפחה מנעה את חקירת הילדים, אשר לא הגיעו לשלושה מפגשים שנקבעו עימם. כאמור, בית משפט השלום הורה על שחרורה של המשיבה בתנאים, החלטה אשר אושרה על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים. מאז שחרורה שוהה המשיבה בביתה שבשכונת מאה שערים יחד עם ארבעת ילדיה האחרים.

3.         משהוגש כתב האישום נגד המשיבה ועמו בקשה לקביעת תנאי שחרור, הוסכם בין הצדדים כי דיון מלא ביחס לראיות יתקיים ביום 23.8.09, לאחר שיתאפשר להגנה לעיין בחומר החקירה. הוסכם עוד כי הדיון בינתיים יתמקד בתנאי השחרור עד ההחלטה שתינתן בעקבות הדיון המלא. עוד סוכם כי לגבי הילד ח', העומד במוקדו של כתב האישום, יפעלו הצדדים בהתאם למתווה שנקבע בהחלטת בית משפט השלום בירושלים (בש"א 868/09). העוררת טענה למסוכנותה של המשיבה וביקשה כי בית המשפט יקבע תנאי שחרור מתאימים ויורה על תסקיר מעצר כבר בתקופת הביניים. לדבריה, החומר שנאסף בידה עד כה מעלה אינדיקציות לפגיעה בילדים האחרים וכיוון שמעצר הבית הוא במאה שערים, לא מתאפשר פיקוח אפקטיבי של רשויות הרווחה על הנעשה בבית.

בית המשפט המחוזי מצא כי בתקופת הביניים שעד לאחר ההכרעה בדיון המלא אין להורות על עריכת תסקיר. בנוסף, בתקופה זו יש "להקפיא" את המצב הקיים שלפיו למעט ההסכמה בעניינו של הילד ח' ימשיכו לחול אותם תנאי השחרור שנקבעו בהחלטת בית משפט השלום מיום 24.7.09 ואושרו בהחלטת בית המשפט המחוזי מאותו יום.

נגד החלטה זו מופנה הערר שבפניי.

4.         העוררת טוענת כי מסוכנותה של המשיבה לילדיה נלמדת מכתב האישום, אשר הוגש לאחר שניתנה הצהרת תובע, ומאינדיקציות נוספות שבחומר הראיות לפגיעה מצדה בילדיה האחרים. לגישתה, נוכח הגשת כתב האישום והצטברות חומר ראיות לכאורי חדש בנוגע לילדים האחרים, היה מקום לשנות את תנאי השחרור כך שיובטח כי הילדים לא יהיו נתונים בסיכון. העוררת מלינה על כי החלטת בית המשפט המחוזי ניתנה מבלי שבית המשפט יעיין ולו עיון ראשוני בחומר הראיות שהוצג לו. העוררת מפרטת את השתלשלות ההליכים מאז החלה החקירה ומדגישה כי ילדי המשיבה לא הגיעו למפגשים שאליהם זומנו לצורך חקירה. בנוסף, הדגישה באת כוח העוררת כי ד"ר וייל, הפסיכיאטר אשר בדק את העוררת, הסתייג בדיעבד מהערכתו כי המשיבה אינה מסכנת את ילדיה. בשלב הנוכחי מופנים עיקר חיציה של העוררת לצורך בתסקיר שייתן תמונת מצב עדכנית, נוכח החשש לפגיעה ביתר ילדי המשיבה אם ייוותרו תנאי השחרור בעינם.

בדיון בפניי הטעימה באת כוח העוררת כי מאז קבע בית משפט השלום את תנאי השחרור, נוספו אינדיקציות של מסוכנות לגבי הילדים האחרים, והגם שאין ראיות מספיקות להגשת כתב אישום, אין בכך כדי לשלול עילה של מסוכנות.

5.         באי כוח המשיבה טענו כי יש לדחות את הערר באשר הוא הוגש טרם זמנו. הם אינם מתנגדים לתסקיר, אך טוענים שיש לנהוג בתיק זה כבכל תיק, כך שרק לאחר שייקבע כי קיימות ראיות לכאורה, תיבחן האפשרות של שחרור לחלופת מעצר, לרבות בחינת הצורך בתסקיר. הועלה גם חשש כי הקדמת התסקיר תשפיע על בחינת הראיות. לשיטתם של הסנגורים, האינטרס הציבורי לא ייפגע אם נושא התסקיר יידון לאחר נושא הראיות, שכן לא נשקפת מן המשיבה כל סכנה לשלום הציבור. הובהר עוד, כי ככל שטרונייתה של המדינה היא על חוסר יכולתה לפקח על הנעשה בבית, גם תפקידו של שירות המבחן אינו לבצע פיקוח דומה. הסנגורים שניהם ציינו כי התחושה היא כי התנהלות הרשויות בתיק זה שונה מבתיקים אחרים ועל כך התרעומת.

הסנגורים סבורים כי הבסיס לחשדה של העוררת לפגיעה בילדים נוספים הוא קלוש ומדגישים כי ד"ר וייל, אשר בדק את המשיבה, מעולם לא חזר בו מהקביעה כי המשיבה אינה מסוכנת. בנוסף צוין כי הילדים מתייצבים מדי יומיים לבדיקה רפואית. נתונים אלה מוליכים לשיטתם למסקנה כי אין כל דחיפות בקבלת תסקיר מבחן בשלב זה, עוד בטרם הועבר חומר החקירה לעיונם. עוד הודגש כי אין יסוד לטענות בדבר היחס שלו זוכים גורמי הרווחה, שכן טענות אלה אינן מופנות נגד המשיבה אלא נגד גורמים אחרים, מחוץ לביתה, שאין לה שליטה עליהם.

6.         שמעתי את טיעוני הצדדים. הבהרתי כי לא אעיין בחומר הראיות, שכן הדיון בעניין קבוע בבית המשפט המחוזי. יחד עם זאת, הבהרתי כי אעיין באותן ראיות שהן רלוונטיות לטענות העוררת בדבר מסוכנותה של המשיבה לילדיה. בנוסף, בסיומו של דיון התרתי לרב פרויליך, שהתייצב בדיון מטעמו של הרב וייס, מרבני העדה החרדית, להוסיף דברים. הרב פרויליך, שבביתו שהתה המשיבה בימים הראשונים שלאחר שחרורה ממעצר, הדגיש את המתח הקיים בציבור החרדי סביב הפרשה ואת התחושה הקשה השוררת בציבור זה כי התייחסות הרשויות לתיק זה שונה מכפי שנעשה בתיקים אחרים. הרב פרויליך הדגיש את מרכזיות מוסד המשפחה בציבור החרדי, את הקושי העצום שיש לעדה החרדית במגע מול גורמי המקצוע, אשר רחוקים מתפישת עולמה של העדה החרדית וממציאות חייה.

7.         הערר שבפניי אינו אלא חוליה נוספת בשרשרת הליכים משפטיים שהתקיימו עד כה בפרשה שסוערות בה הרוחות. יחד עם זאת, הערר נוגע להחלטת ביניים בשאלה מעין-פרוצדורלית בלבד וההכרעה בו לא תחרוג אל מעבר לכך. במוקד הערר ניצבת השאלה האם היה על בית המשפט המחוזי להורות על עריכת תסקיר מעצר עוד בטרם בחינת דיות הראיות, כבקשת העוררת?

תסקיר המעצר הוא מהאמצעים החשובים שנתן המחוקק בידו של בית המשפט בכדי לבחון את מידת ההכרח שבמעצר. על תכליותיו של תסקיר המעצר ניתן ללמוד מעיון בסעיף 21א(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: החוק) המפרט כי תסקיר מעצר יכלול את נסיבותיו האישיות של הנאשם, את משמעות המעצר, החלופות למעצר ולשחרור או המלצה בדבר תנאים מיוחדים לשחרור בערובה והפיקוח עליהם. בית המשפט מסתייע בשירות המבחן כגורם המקצועי, בעל הידע, המומחיות והניסיון להעריך בשלב המעצר את מסוכנותו של הנאשם, את התאמתן של החלופות המוצעות כדי להפיג את המסוכנות הנשקפת ממנו ואת אמצעי הפיקוח הנדרשים, כאשר נשקל שחרור לחלופת מעצר (בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 29.6.05)). במילים אחרות, שירות המבחן הוא בבחינת "עיניו" של בית המשפט בשטח. "באמצעות התסקיר השופט מקבל אבחנה מדויקת ביחס לעצור וביחס לאפשרות של המרת המעצר בחלופה. בכך מתאפשרת לבית המשפט החלטה מושכלת יותר באשר לנחיצות השימוש בסנקציית המעצר" (יובל אלבשן "סדר דין פלילי: חוק המעצרים החדש" עיוני משפט כב 87, 100 (תשנ"ט)). גיבוש המלצתו של שירות המבחן בתסקיר המעצר נעשה על דרך של מפגשים וראיונות שמקיים שירות המבחן עם הנאשם ועם הסביבה הקרובה לו (והשוו: חיה כגן-זנדברג "על מעמדו של שירות המבחן בהליך הפלילי" משפטים כה 435, 444 (תשנ"ה), הגם ששם מדובר בתסקיר לעונש, הדברים יפים בבסיסם גם לענייננו).

יחד עם זאת, יש להדגיש, השיקולים המנחים את שירות המבחן בהמלצתו כגוף שמהותו טיפולית, אינם חופפים בהכרח את אלה המנחים את בית המשפט (שם). הקביעה האם המעשים המיוחסים לנאשם מעידים בסופו של דבר על מסוכנות ומהי רמת המסוכנות, נתונה בידיו של בית המשפט הדן בבקשת המעצר. תסקיר המבחן הוא על כן בבחינת כלי עזר שיש לבית המשפט בבחינת היבטים שונים הנדרשים להכרעה (בש"פ 9365/07 מצרי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 13.11.07)).

8.         סעיף 21א(א) לחוק מורה כי בדיון בבקשה למעצר לפי סעיף 12 ו- 21 לחוק רשאי בית המשפט להורות על הגשת תסקיר מעצר. מדובר בסמכות שבשיקול דעת בית המשפט. הוראות אלה קשורות קשר הדוק במצוות המחוקק שלא להחזיק אדם במעצר אם ניתן להשיג את מטרת המעצר - שהינה בין היתר מניעת מסוכנותו - בדרך שהיא פוגענית פחות בחירותו (סעיפים 13(ב) ו- 21(ב)(1) לחוק).

עיון בסעיפי החוק שצוינו לעיל מלמד כי החוק אינו מורה כי הוראה על הגשת תסקיר מעצר תינתן רק לאחר שהוגש כתב אישום (כאשר מצויים אנו בסיטואציה של מעצר ימים   לפי סעיף 12 לחוק), או רק לאחר שנקבע כי תשתית ראייתית לכאורית קיימת (כאשר מצויים אנו בגדרו של סעיף 21 לחוק). החוק אינו מגדיר לבית המשפט סדר דברים מחייב. החוק אינו קובע כי ניתן להורות על תסקיר מעצר רק לאחר שהוחלט כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית. יחד עם זאת, נכון הוא כי ככלל סדרם הרגיל של הדברים הוא כי ההחלטה בעניין התסקיר מתקבלת לאחר שהוחלט על דיות הראיות, שהרי אם ייקבע כי ראיות לכאורה אינן קיימות אין בית המשפט נדרש בפועל לשאלת היתכנות השחרור לחלופת מעצר. יחד עם זאת - וזה העיקר - אין מדובר בסדר דברים מחייב, ובוודאי לא בסדר דברים שנקבע במצוות המחוקק. בהחלט יהיו מקרים שבהם יתקיימו טעמים טובים והגיוניים להורות על תסקיר מעצר עוד בטרם הוכרע כי תשתית ראייתית לכאורית מתקיימת. דומה כי מקרים אלה יתקיימו, בין היתר, כאשר תהא הצדקה לקצר את פרק הזמן שבין ההכרעה בשאלת התשתית הראייתית הלכאורית ועד להכרעה בשאלת האפשרות לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר וקביעת תנאים מתאימים.

9.         לטעמי, המקרה שלפנינו הוא מקרה המצדיק - ואפשר שבנסיבות אף מחייב - הזמנת תסקיר מעצר עוד בטרם ההכרעה בדיון המלא בראיות. מדוע? הסנגורים, ובעיקר הרב פרוייליך, דיברו בשבחה של המשיבה כאם מסורה לילדיה. עדיין, אני סבורה כי החומר הקיים עד כה אינו מאפשר שלא לבדוק את החשש כי נשקפת מן המשיבה מסוכנות לילדיה. ראשית, כתב האישום שהוגש נגד המשיבה הוא כתב אישום חמור. העבירה המיוחסת לה, עבירה של התעללות בקטין בידי אחראי, היא עבירה שטבועה בה, על פני הדברים, מסוכנות לקטינים שתחת השגחת הנאשם, ובענייננו - לילדיה הקטינים של המשיבה. על נתונים אלה מתווספות האינדיקציות הקיימות בחומר הראיות שנאסף על-ידי העוררת ומקימות לדידה חשש כי גם ילדיה האחרים של המשיבה נפגעו מידה. אינדיקציות אלה, גם אם ראשוניות הן, מצדיקות בחינה ובדיקה. לא למותר לציין כי על אף שכתב האישום עניינו בילד ח' בלבד, הרי שגם אם נתעלם מהאינדיקציות לפגיעה אפשרית בילדים נוספים, לא ניתן לקבוע, בהיעדר בדיקה של גורמי המקצוע, כי המסוכנות הלכאורית העולה מכתב האישום מצומצמת אך ורק לילד ח'. קיים חשש למסוכנות רחבה יותר. עוד יצוין כי בית משפט השלום עצמו, עוד בטרם הוגש כתב האישום, ציין כי  נשקפת מן המשיבה מסוכנות "בעוצמה לא קטנה". בסיס לבחינת החשש למסוכנות קיים אפוא, והוא מתעצם כאשר מביאים בחשבון כי המשיבה כבר שוחררה למעצר בית בביתה, שם מתגוררים ילדיה, מבלי שנערכה כל בדיקה של ממש באשר למסוכנותה. 

10.       הסנגורים הדגישו לכל אורך טיעונם כי חומר הראיות טרם נמסר לידיהם וממילא גם לא נקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית. כאמור, החוק אינו מורה כי בסוגיה זו יש להכריע קודם להוראה על עריכת תסקיר מעצר. בנוסף, לא ניתן לומר כי בשלב זה קיים "ריק ראייתי". בהחלטת בית משפט השלום מיום 17.7.09, שקדמה להגשת כתב האישום, הוגשה הצהרת תובע שיש לה משמעות ראייתית ואף בית משפט השלום עצמו הביע דעתו כי ישנן ראיות לכאורה להגשת כתב אישום. להגשת כתב האישום עצמה יש משמעות של חציית סף ראייתי. כל אלה אינם מייתרים כמובן את הבחינה השיפוטית של דיות הראיות, אך משמעם כי התשתית הראייתית נבחנה בחינה הצופה פני שלב זה. על נתונים אלה יש להוסיף, כי באת כוח העוררת הפנתה לחומר שהתווסף לתיק החקירה לאחר החלטת בית משפט השלום והגשת כתב האישום.

            על כך אוסיף כי יש להבחין בין הבחינה הראייתית לצורך קביעה באשר לדיות הראיות לבין הבחינה הראייתית לצורך קביעת המסוכנות. מכיוון שאני סבורה, כאמור, כי במקרה הנוכחי נכון היה להורות, בשל מכלול הנסיבות שפורטו, על הזמנת תסקיר מעצר על אף שטרם הוכרעה סוגיית דיות הראיות, אני סבורה גם כי נכון היה לבית המשפט המחוזי לעיין בחומר הראיות עיון ראשוני, הגם שהיה בידו לצמצם העיון לראיות הנוגעות לעניין המסוכנות הנטענת (ראו גם: בש"פ 7947/07 שרגורודסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 20.9.07)). למותר לציין כי עיון בחומר הראיות לצורך עניין המסוכנות מחייב כי חומר זה יועבר במקביל גם לעיונה של ההגנה, מה שממילא מתחייב לאחר הגשת כתב האישום ביחס לכל חומר החקירה.

11.       ההגנה שבה וטענה כי טרונייתה אינה על עצם הדרישה לתסקיר, הגם שזה אינו נראה להם נחוץ, אלא על כך שהוא מתבקש בשלב מוקדם מכפי המקובל. כפי שציינתי, המחוקק לא קבע סדר מחייב של בחינת הדברים והדבר נתון לשיקול דעת בית המשפט. מעבר לכך, מקובל עליי כי אכן תיק זה התנהל באופן יוצא דופן, אולם לא מהטעמים שעליהם הצביעה ההגנה. ככלל, בתיקים שבהם נידון עניין תנאי השחרור לחלופת מעצר של נאשם בעבירה כזו המיוחסת למשיבה, יישקל שחרור לחלופת מעצר אך ורק לאחר שמוצתה בחינת המסוכנות. לא זה היה סדר הדברים בענייננו. במקרה דנן שוחררה המשיבה לביתה, אל ילדיה, בטרם נבחנה מסוכנותה על-ידי הגורמים המקצועיים ולמרות שטרם מוצתה בחינת החשדות כי היא פגעה בילדיה האחרים. גם אם בית משפט השלום, אשר הורה על שחרורה של המשיבה בתנאים, ביקש לאפשר לה לשהות עם ילדיה והתחשב בהריונה, לא ניתן להתכחש לכך שייחודו של מקרה זה הינו דווקא בהחלטה יוצאת הדופן על שחרור לחלופת מעצר חרף כלל נסיבות העניין.